נאפולי מחזיקה שכבה שלמה של אמונות עממיות, פולחני מתים ומיתוסים שחיים לצד הקתוליות הרשמית, והמסלול המרכזי שלה עובר בארבע תחנות: בית הקברות פונטנלה ברובע סניטה, הקטקומבות של סן ג׳נארו וסן גאודיוזו, כנסיית פורגטוריו אד ארקו בוויה דיי טריבונאלי, והעיר התת-קרקעית מתחת למרכז ההיסטורי. כל התחנות בטווח הליכה או שתי תחנות מטרו, והתעריפים נעים בין כניסה חופשית לכרטיס מודרך במחיר של אתר עירוני קטן.

מה שהופך את הצירוף הזה לחריג הוא לא הצד המקאברי אלא ההיגיון שמאחוריו. נאפולי נבנתה בתוך טוף געשי רך, ומאות שנים של חציבה יצרו מתחת לרחובות רשת ענקית של מחצבות, אמות מים ובורות. כשמגפות, רעידות אדמה ומחסור בקרקע קבורה מילאו את העיר במתים, החללים האלה הפכו למחסני עצמות. במקביל, התיאולוגיה הקתולית של תקופת הרפורמה הנגדית העמידה את הפורגטוריום במרכז, והרעיון שנשמה תקועה בין העולמות זקוקה לתפילה של חיים כדי להשתחרר נחת על אוכלוסייה שכבר חיה בשכנות פיזית לעצמות.

מהמפגש הזה נולד פולחן ה"נשמות הנשכחות" (anime pezzentelle): אימוץ אישי של גולגולת אנונימית, טיפול בה ובקשת חסות. הכנסייה אסרה עליו במאה העשרים, אבל הוא מעולם לא נעלם לגמרי. ההליכה במסלול הזה היא בעיקר תרגיל בהקשבה לעיר, לא סיור אימה, והיא עובדת הכי טוב כשמגיעים אליה עם רקע ועם כללי התנהגות ברורים.

שלוש שכבות של עיר: למה פולחן המתים כאן עדיין חי

כדי להבין את נאפולי המסתורית צריך להסתכל על העיר כעל שלוש שכבות שמונחות זו על זו. השכבה התחתונה היא גיאולוגית: טוף צהוב-אפור, אבן געשית רכה שאפשר לחצוב בה בכלי יד. היוונים שייסדו את נאפוליס במאה החמישית לפני הספירה חצבו ממנה את אבני הבנייה של העיר, והרומאים הפכו את החללים שנוצרו למאגרי מים ולאמות מים. השכבה האמצעית היא ההיסטוריה הדמוגרפית: מגפת הדבר של 1656 שקטלה חלק עצום מתושבי העיר, מגפת הכולרה של 1836, ורעידות אדמה חוזרות. השכבה העליונה היא תיאולוגית ותרבותית.

הפורגטוריום כמקום עבודה

בעולם הקתולי של דרום איטליה אחרי מועצת טרנטו, הפורגטוריום לא היה מושג מופשט אלא תחנת ביניים שאפשר להשפיע עליה. תפילה של אדם חי מקצרת את שהותה של נשמה שם. בנאפולי הרעיון הזה קיבל ביטוי חומרי מאוד: מזבחות רחוב קטנים לנשמות הפורגטוריום, קופסאות תרומה בכניסות לסמטאות, ואגודות שלמות של הדיוטות שהתמסרו לטיפול במתים חסרי משפחה. כשמצרפים לזה עשרות אלפי עצמות אנונימיות שנערמו במחצבות, מתקבל המצע המדויק לפולחן ה"נשמות הנשכחות".

המסלול בקצרה

גיאוגרפית זה מתחלק לשני אשכולות. האשכול הצפוני הוא רובע סניטה: בית הקברות פונטנלה, הקטקומבות של סן ג׳נארו והקטקומבות של סן גאודיוזו, שלושתם בטווח הליכה של עשרים דקות זה מזה. האשכול השני הוא המרכז ההיסטורי: ויה דיי טריבונאלי עם כנסיית פורגטוריו אד ארקו, הכניסה לעיר התת-קרקעית בפיאצה סן גאטאנו, וקפלת סנסוורו ממש בסביבה. חלוקה נוחה היא בוקר אחד לכל אשכול.

איך מגיעים בין השניים

קו 1 של המטרו הוא הפתרון היעיל. תחנת מטרדיי (Materdei) מוציאה אתכם בגובה שמאפשר לרדת ברגל לכיוון פונטנלה, ותחנות דנטה או מוזיאו מחזירות אתכם למרכז ההיסטורי. הפרטים המלאים על כרטיסים ותדירות מופיעים בתחבורה הציבורית של נאפולי. אם אתם מתכננים גם אתרים בתשלום מחוץ למסלול הזה, שווה לבדוק אם קמפניה פאס משתלם לכם, כי חלק מהתחנות כאן מנוהלות בנפרד ולא תמיד נכללות.

בית הקברות פונטנלה: מערת העצמות ופולחן הנשמות הנשכחות

בית הקברות פונטנלה הוא מחצבת טוף ענקית בקצה הצפוני של רובע סניטה, ובה שלושה אולמות עצומים שגובהם עשרות מטרים והטמפרטורה בהם נשארת קרירה גם באוגוסט. מה שרואים שם הוא לא בית קברות במובן המקובל אלא אוסופלגיה: ערמות ומדפים של עצמות וגולגולות מסודרות, אלפים עליהם, שהובאו לכאן במשך מאות שנים מכנסיות עמוסות מדי ומקברי אחים של מגפות.

איך המקום התמלא

העברת עצמות אל המחצבות התחילה כבר במאה השש-עשרה, כשמקום הקבורה בתוך הכנסיות אזל. מגפת 1656 והכולרה של 1836 הזרימו לכאן כמויות שאי אפשר היה לזהות. בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה כומר מקומי בשם גאטאנו ברבאטי אירגן מבצע ניקוי וסידור של העצמות בעזרת מתנדבות מהשכונה, וזה הרגע שבו הערמה האנונימית קיבלה מבנה: שורות, מדפים, ערמות מסודרות. הסידור הזה הוא בדיוק מה שהפך את המקום למרחב שאפשר לבוא אליו, ללכת בו, ולבחור בו גולגולת אחת.

פולחן ה"נשמות הנשכחות" והלוגיקה שלו

אדם מהשכונה, לרוב אישה, היה בוחר גולגולת אנונימית, מנקה אותה, מניח אותה על מטפחת רקומה ומתפלל למענה. בשלב מסוים, לפי האמונה, הנשמה הייתה מופיעה בחלום, מוסרת את שמה ומסמנת שהיא זקוקה לעזרה. מכאן נוצר יחס הדדי: המאמץ ממשיך להתפלל וזוכה בתמורה להגנה, לעצה או להתערבות בעניין קונקרטי. גולגולת שנחשבה ל"עונה" קיבלה שדרוג לקופסת עץ או זכוכית קטנה. גולגולת ששתקה הוחזרה לערמה ובמקומה נבחרה אחרת.

הגולגולות שכולם מחפשים

בין אלפי הגולגולות יש כמה שקיבלו זהות קולקטיבית: "דונה קונצ׳טה", שידועה בכינוי הגולגולת המזיעה בגלל הברק שנראה על פניה, "פסקלה" שנקשרה למספרי לוטו, ו"הקפיטן" שסביבו נרקמה אגדה על חתן ספקן שלעג לו והתחרט. שימו לב שהמדריכים המקומיים מספרים אותן כסיפורי עם, לא כעובדות.

האיסור, הסגירה והחזרה

בסוף שנות השישים של המאה העשרים הכנסייה בנאפולי אסרה על הפולחן והגדירה אותו כפטישיסטי. בית הקברות נסגר לציבור למשך עשרות שנים, נזנח, ורק מאבק אזרחי ארוך של תושבי סניטה החזיר אותו לפעילות במחצית הראשונה של שנות האלפיים. גם היום אפשר לראות שם מדי פעם פרחים טריים או פתק, וזאת בדיוק הנקודה שבה נדרשת רגישות: מדובר בפרקטיקה דתית של אנשים חיים, לא באטרקציה.

תזמון וכניסה

הכניסה נחשבה במשך שנים לחופשית, אבל התעריפים ושעות הפתיחה השתנו יותר מפעם אחת ומנוהלים מקומית, ולכן זה פרט שחובה לאמת מול האתר הרשמי לפני שיוצאים. הזמן הטוב ביותר הוא סמוך לפתיחה בבוקר של יום חול, לפני קבוצות בית הספר שמגיעות באוטובוסים; אחרי הצהריים המוקדמות המקום לרוב כבר סגור. עוד טיפ שחוזר אצל מטיילים: לרדת ברגל מתחנת מטרדיי בירידה, ולחזור במונית או באוטובוס, כי העלייה חזרה תלולה.

פורגטוריו אד ארקו: גולגולות הברונזה ולוצ׳יה שבמרתף

ברחוב הצר והצפוף ביותר במרכז ההיסטורי, ויה דיי טריבונאלי, עומדת כנסייה שקל לפספס ואי אפשר לשכוח. סנטה מריה דלה אנימה דל פורגטוריו אד ארקו הוקמה במאה השבע-עשרה על ידי אגודת הדיוטות שכל מטרתה הייתה לאסוף כספים לתפילות למען נשמות הפורגטוריום ולקבורת עניים.

הגולגולות שבכניסה

על הגדר ועל כני האבן שלפני הכניסה מוצבות גולגולות ברונזה. הן לא קישוט ולא בדיחה מקאברית: הן שלט. בעולם החזותי של אותה תקופה, גולגולת מעל הדלת אמרה לעובר ושב בדיוק מה מתרחש כאן, גם למי שלא ידע קרוא וכתוב. אם תסתכלו מקרוב תראו שחלק מהן מבריקות ומלוטשות באזורים מסוימים, ולא בגלל תחזוקה: זו תוצאה של דורות של אנשים שנגעו בהן בדרך. הכנסייה העליונה עצמה היא חלל ברוקי מאופק, עם יצירות של אמנים נאפוליטנים מהתקופה.

הטרסנטה ולוצ׳יה

המפלס התחתון, ה"טרסנטה", הוא הסיבה האמיתית להגיע. זהו חלל תת-קרקעי שבו נקברו עניים, ובו התפתחה גרסה מרוכזת של אותו פולחן שהכרנו בפונטנלה. הדמות המזוהה ביותר איתו היא "לוצ׳יה": גולגולת קטנה שמונחת בתוך תיבה, עטורה הינומת כלה ובלווית תכשיטים קטנים. הסיפור העממי מייחס אותה לצעירה בת אצולה שמתה סמוך למועד חתונתה. מאז פונים אליה בעיקר נשים צעירות בבקשות שקשורות לזוגיות, לפוריות ולמעברים בחיים, ומשאירות ליד התיבה פתקים ופרחים.

מה פתוח ומה לא

זו נקודת הכשל הנפוצה ביותר של מטיילים כאן. הכנסייה העליונה נגישה בשעות רחבות יחסית, אבל הירידה לטרסנטה מוגבלת, נעשית לרוב בליווי ובשעות מצומצמות, ולעיתים מותנית בהזמנה מראש. יותר מדי אנשים מגיעים בשעה שגויה, מסתובבים שלוש דקות בכנסייה העליונה ויוצאים בתחושה שלא הבינו מה כל הרעש. בדקו את השעות מול האגודה שמנהלת את המקום באותו שבוע, ואם אתם בעיר בסוף שבוע, קחו בחשבון מיסות שסוגרות ביקורים. הלבוש כאן הוא לבוש כנסייה לכל דבר, ומי שרוצה לרדת לפרטים ימצא אותם במה ללבוש בנאפולי.

הקטקומבות של סניטה: סן ג׳נארו וסן גאודיוזו

הקטקומבות של נאפולי שונות מהותית מאלה של רומא: הן חצובות בטוף רך, ולכן המסדרונות רחבים וגבוהים, האולמות מרווחים, והתחושה היא של בזיליקה תת-קרקעית ולא של מחילה. זה גם הופך אותן לנוחות בהרבה למי שחושש ממקומות סגורים.

קטקומבות סן ג׳נארו

הקטקומבות של סן ג׳נארו משתרעות על שתי קומות מתחת לגבעת קאפודימונטה, ומקורן במאה השנייה לספירה. אחרי שגופת הקדוש הועברה לכאן במאה החמישית הן הפכו לאתר עלייה לרגל ראשי של דרום איטליה. מה שרואים שם: פרסקאות נוצריות קדומות, פסיפסים, קברי ארקוסוליום חצובים בקיר ובזיליקה תת-קרקעית שלמה. הביקור מודרך תמיד, ואפשר להזמין סיור מודרך בקטקומבות של סן ג׳נארו מראש, מה שחוסך המתנה למחזור הסיור הבא בשעות עמוסות.

הסיפור שמאחורי הכרטיס

נקודה שכדאי לדעת: האתר מופעל על ידי קואופרטיב חברתי מקומי שהוקם כדי לתת עבודה לצעירים מרובע סניטה. ההכנסות מהכרטיסים מממנות תעסוקה ופרויקטים בשכונה, וההצלחה של המודל הזה היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שסניטה השתנתה מקצה לקצה. במילים אחרות, הכרטיס כאן הוא לא רק כניסה לאתר.

קטקומבות סן גאודיוזו

מתחת לכנסיית סנטה מריה דלה סניטה נמצאות הקטקומבות של סן גאודיוזו, קטנות יותר וגם מטרידות יותר. שם נמצאים ה"סקולטוי", מושבי ניקוז מאבן שבהם הונחו גופות אצילים בתהליך ייבוש ממושך לפני קבורת העצמות. על הקיר שמעליהם ציירו את דיוקן הנפטר בצבע, ואת הגולגולת האמיתית שיבצו בקיר במקום הראש. התוצאה היא שורה של דמויות מצוירות עם גולגולת אמיתית מעל. זו אחת התמונות החזקות במסלול הזה, והיא גם ההמחשה הכי ברורה לכך שהיחס בין החיים למתים כאן היה יחס של המשכיות ולא של ניתוק.

לוגיסטיקה בין השניים

שני האתרים מנוהלים בנפרד ובכניסות שונות, למרות הקרבה. הפער ביניהם הוא כרבע שעה הליכה, אבל שעות הסיורים לא תמיד מסתדרות ברצף, אז אל תניחו שתספיקו את שניהם בשעתיים. טיפ שחוזר אצל מטיילים שעשו את זה נכון: להתחיל בקטקומבות של סן ג׳נארו בסיור הראשון של הבוקר, כשהאולמות ריקים והתאורה נעימה, ולהמשיך משם ברגל דרומה.

העיר התת-קרקעית: מהמחצבה היוונית למקלט המלחמה

ארבעים מטר מתחת לוויה דיי טריבונאלי משתרעת רשת חללים שהיא למעשה נאפולי הפוכה. הכניסה המוכרת ביותר נמצאת בפיאצה סן גאטאנו, ומשם יורדים במדרגות אל מה שהתחיל כמחצבת אבן יוונית, הפך לאמת מים ולבורות איגום בתקופה הרומית ולאורך מאות שנים, ובמלחמת העולם השנייה הפך למקלט המוני מפני הפצצות.

מה בעצם רואים למטה

שלוש שכבות זמן באותו מסלול. אולמות חציבה עצומים עם סימני מכוש על הקירות; מערכת בורות ותעלות שהזינה את בתי העיר במים עד מגפת הכולרה, שאחריה הופסק השימוש; ושרידי חיי המקלט של המלחמה, מיטות, כתובות על הקיר וחפצים שנשארו במקום. חלק מהמסלולים כוללים גם גישה לשרידי התיאטרון היווני-רומי, שאליהם נכנסים דרך חצר של בית מגורים פרטי במרכז ההיסטורי, אחד הרגעים הסוריאליסטיים באמת של נאפולי. אפשר להזמין מראש כרטיס וסיור מודרך לנאפולי התת-קרקעית, וזה מומלץ כי הסיורים יוצאים במחזורים קבועים ובשעות שיא הם מתמלאים.

הפוצארי: האנשים שהולידו את המונאצ׳לו

מי שתחזק את מערכת המים הזאת נקראו "פוצארי", אנשי הבארות. הם ירדו לחללים דרך פירי הבארות שקישרו את הרשת לבתים שמעליה, ואותם פירים אפשרו להם גם לעלות. הם היו לרוב נמוכי קומה כדי להיכנס למעברים, ולבשו גלימה עם ברדס שהגנה על ראשם. עכשיו קחו תושבת בית מהמאה השבע-עשרה שרואה בלילה דמות קטנה עם ברדס עולה מהבאר במטבח, ותקבלו את המונאצ׳לו. זו ההסבר הרציונלי המקובל, והוא לא הורס את האגדה אלא מסביר בדיוק למה היא נולדה כאן ולא במקום אחר.

גלריה בורבוניקה

אתר תת-קרקעי נוסף, בעל אופי אחר לגמרי, הוא גלריה בורבוניקה, מנהרת מילוט שהחלה להיחצב באמצע המאה התשע-עשרה בפקודת המלך פרדיננד השני כדי לחבר את הארמון המלכותי לחוף. היא מעולם לא הושלמה למטרתה, שימשה כמקלט במלחמה, ואחר כך כמגרש גרוטאות עירוני. התוצאה היא מנהרה עצומה עם מכוניות ואופנועים מהמאה העשרים שקפאו בזמן. מגוון הסיורים המודרכים בעיר, כולל אלה שמשלבים אתרים תת-קרקעיים, מרוכז בהיצע הפעילויות בנאפולי.

לפני שיורדים

הטמפרטורה למטה קבועה ונמוכה מהרחוב, אז קחו שכבה נוספת גם בקיץ. במסלול של פיאצה סן גאטאנו יש קטע צר במיוחד שעוברים בו עם נר קטן ביד; מי שמתקשה עם חללים צרים או עם רוחב מעבר מוגבל יכול לבקש מהמדריך את המסלול החלופי, וזו בקשה שגרתית לחלוטין. נעליים סגורות עם אחיזה טובה, כי המדרגות לחות.

מונאצ׳לו, בלה מבריאנה והקרן האדומה: אמונות שחיות ברחוב

החלק הזה של נאפולי המסתורית לא נמצא באתר אחד, אלא פזור על פני העיר: בחלונות ראווה, בדלתות, בשפה ובתנועות ידיים. אלה אמונות עממיות פעילות, שגם מי שלא מאמין בהן משתמש בהן כקוד תרבותי.

המונאצ׳לו

"הנזיר הקטן" הוא הדמות המזוהה ביותר עם העיר. מתארים אותו כילד או גמד בגלימת נזיר עם ברדס ונעליים עם אבזם כסוף. הצבע קובע: ברדס אדום מסמן דמות טובה שמשאירה כסף, מגלה סודות ומביאה מזל; ברדס כהה מסמן דמות שובבה או עוינת שמסתירה חפצים, מבלבלת ומטרידה. בבתים נאפוליטנים ותיקים עדיין תשמעו שמייחסים לו היעלמות של מפתחות. לצד ההסבר של אנשי הבארות קיימת גם מסורת ספרותית שקושרת אותו לסיפור אהבה טרגי מהמאה החמש-עשרה, סיפור שנאסף ופורסם בכתביה של הסופרת הנאפוליטנית מטילדה סראו.

בלה מבריאנה

הצד הנשי והמאיר של אותה אמונה. בלה מבריאנה היא רוח הבית הטובה, מזוהה עם אור השמש שנכנס פנימה. הכלל המרכזי סביבה פשוט: לא מדברים עליה רעה בתוך הבית, ומשאירים לאור להיכנס. יש משפחות שנוהגות לברך אותה בקול כשנכנסים לבית ריק. שימו לב עד כמה זה הפוך מהתדמית הקודרת שמדביקים לעיר: מול רוח הנזיר הקטן עומדת רוח ביתית שמזוהה עם אור.

הקרן האדומה והג׳טטורה

הקורניצ׳לו, אותה קרן אדומה מעוקלת שתלויה בכל דוכן בעיר, הוא קמע נגד עין הרע. לפי הכלל המסורתי הוא חייב לעמוד בכמה תנאים כדי "לעבוד": להיות אדום, עשוי ביד, מחודד, חלול, וחשוב מכל, לקבל אותו במתנה ולא לקנות לעצמך. לצידו קיימת תנועת היד המוכרת, שתי אצבעות מופנות כלפי מטה, שמשמשת להרחקת מזל רע. הג׳טטורה הוא מי שמייחסים לו יכולת להביא צרה במבט, לא בכוונה רעה אלא כתכונה. חשוב לומר את זה בכבוד: מדובר באמונה עממית עתיקה שהתקיימה גם באזורים אחרים בים התיכון, לא בקוריוז מצחיק, ומקומיים לא תמיד אוהבים שצוחקים עליה.

איפה קונים קורניצ׳לו אמיתי

בויה סן גרגוריו ארמנו, רחוב סדנאות המולד המפורסם, יש מאות דוכנים. הדוכנים שבחזית מוכרים בעיקר קרנות פלסטיק מיובאות. הסדנאות האמיתיות נמצאות בעומק הרחוב ובסמטאות שיוצאות ממנו, ושם עובדים בקורל, בטרקוטה ובעץ. מטיילים ותיקים ממליצים ללכת שם מוקדם בבוקר, כי אחרי עשר הרחוב הופך לצפוף מאוד, ובחודשי החורף הוא כמעט בלתי עביר.

דם סן ג׳נארו: הנס שהעיר מחכה לו שלוש פעמים בשנה

אין דרך להבין את נאפולי המסתורית בלי הטקס שמאגד את כל השכבות שלה למקום אחד. בקפלת האוצר של סן ג׳נארו בתוך הקתדרלה של נאפולי נשמרות שתי אמפולות עם חומר קרוש שהמסורת מזהה כדמו של הקדוש, שהוצא להורג לפי המסורת בתחילת המאה הרביעית.

מתי זה קורה

הטקס מתקיים שלוש פעמים בשנה: בשבת שלפני ראשון הראשון של מאי, בתשעה-עשר בספטמבר שהוא יום החג של הקדוש, ובשישה-עשר בדצמבר, יום ציון התפרצות הווזוב של 1631 שהעיר מייחסת את הצלתה ממנה לקדוש. בכל אחד מהמועדים האלה מוציא הארכיבישוף את האמפולה, מסובב אותה מול הקהל, ומחכה. כשהחומר הופך נוזלי, הכנסייה מתמלאת בתשואות, ובחוץ נשמעות מצלות ותופים.

מה קורה כשהוא מאחר

כאן נמצא הלב של העניין. איחור בהתנזלות, או היעדרה, נחשב בעיני העיר לסימן רע. במאה העשרים קישרו נאפוליטנים בין כישלונות של הטקס לבין אירועים קשים שפקדו את האזור, בהם רעידת אדמה גדולה שהתרחשה בקמפניה בשנת 1980. חשוב לדעת שהכנסייה הקתולית מעולם לא הכריזה על התופעה כנס רשמי; היא מתייחסת אליה כאל ביטוי מסורתי של אדיקות עממית ולא כאל דוגמה. בין ספסלי הקתדרלה עומדות באופן מסורתי "קרובות המשפחה של סן ג׳נארו", קבוצת נשים שמתפללות בקול, מפצירות ולעיתים גם נוזפות בקדוש עד שהדם נמס. זה אחד המחזות המרתקים והאותנטיים בעיר.

אם אתם בעיר בתאריך

בתשעה-עשר בספטמבר הקתדרלה מתמלאת שעות רבות לפני הטקס והכיכר מסביבה עמוסה. מי שמתכוון להיות שם צריך להגיע מוקדם מאוד, להבין שהמקום הוא קודם כול מקום תפילה, ולהתלבש בהתאם. שני מועדי מאי ודצמבר שקטים משמעותית ולעיתים נוחים יותר לצפייה. גם אם אתם לא מגיעים בתאריך, מוזיאון האוצר של סן ג׳נארו שצמוד לקתדרלה פתוח לאורך השנה ומציג אוסף תכשיטים ומתנות שהעניקו לקדוש לאורך מאות שנים, אחד האוספים העשירים באירופה.

איך מרכיבים את המסלול: תזמון, כללי התנהגות וכבוד

המסלול הזה עובד הכי טוב על פני יומיים חלקיים, בבקרים, ובקצב איטי. הוא לא כבד פיזית אבל הוא כבד רגשית, ואנשים שדוחסים את הכול ליום אחד יוצאים מותשים ובלי לזכור כלום.

חלוקה מומלצת

• בוקר ראשון, רובע סניטה: פונטנלה סמוך לפתיחה, הליכה דרומה, קטקומבות סן ג׳נארו או סן גאודיוזו, ארוחת צהריים בשכונה.
• בוקר שני, מרכז היסטורי: פורגטוריו אד ארקו בשעה שבה הטרסנטה פתוח, ומשם ברגל אל הכניסה לעיר התת-קרקעית בפיאצה סן גאטאנו.
• תוספת אופציונלית: קפלת סנסוורו, שנמצאת דקות ספורות משם. הנסיך ריימונדו די סנגרו, אלכימאי ובונה חופשי מהמאה השמונה-עשרה, בנה שם את אחד החללים המוזרים באירופה, ובו "המשיח המכוסה" של סנמרטינו ובמפלס התחתון שני שלדים עם מערכת דם משוחזרת. האגדות סביבם קשות בהרבה מהמציאות: המחקר מצביע על שעווה ותיל, לא על ניסויים באנשים חיים.

כללי התנהגות שאינם המלצה

שלוש מארבע התחנות במסלול הזה הן אתרי קבורה אמיתיים שבהם מונחות עצמות של אנשים. הכללים פשוטים ולא נתונים לפרשנות:

• בלי סלפי מול עצמות ובלי פוזות. תמונות של החלל, כן; תמונות שלכם עם גולגולת, לא.
• לא נוגעים בשום עצם, בשום תיבה ובשום פתק שהושאר במקום.
• לא מזיזים ולא לוקחים דבר, גם לא חלוק אבן קטן.
• לבוש מכובד וכתפיים מכוסות, במיוחד בכנסיות ובטרסנטה.
• קול נמוך. אם מישהו מתפלל שם, פשוט מתרחקים ונותנים מרחב.
• בודקים כללי צילום בכל אתר בנפרד; במקומות מסוימים אסור פלאש ובאחרים אסור בכלל.

בטיחות והתמצאות

רובע סניטה נשא במשך שנים מוניטין קשה, ואצל ישראלים רבים זו השאלה הראשונה. התמונה בשטח שונה מהתדמית: מדובר בשכונת מגורים חיה שעברה שינוי משמעותי בזכות קואופרטיבים מקומיים, והיא מבוקרת יום-יום על ידי מטיילים. הכללים הם הכללים הרגילים של עיר גדולה: תיק סגור מלפנים, בלי טלפון ביד בזמן הליכה ברחוב ראשי, בלי תכשיטים בולטים, ובשעות הערב עדיף להזמין מונית מאפליקציה ולא לחזור ברגל בסמטאות לא מוכרות. רשימה מסודרת של הדברים שכדאי להימנע מהם מופיעה במה לא לעשות בנאפולי.

למי המסלול הזה מתאים

למי שמתעניין באנתרופולוגיה, בהיסטוריה דתית ובעיר כטקסט. פחות מתאים לילדים קטנים, ולמי שמגיע לנאפולי לשלושה ימים ראשונים ורוצה בעיקר פומפיי, ווזוב וקאפרי. אם זו הפעם הראשונה שלכם בעיר, שלבו תחנה אחת או שתיים מכאן בתוך מסלול רגיל במקום להקדיש למסלול המלא יומיים.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• פונטנלה, הקטקומבות והטרסנטה של פורגטוריו אד ארקו הם אתרי קבורה פעילים מבחינה דתית ולא אטרקציות: בלי סלפי מול עצמות, בלי נגיעה ובלבוש מכובד.
• האתרים מנוהלים בנפרד על ידי גופים שונים, ולכן שעות הפתיחה והתעריפים משתנים מדי תקופה - חובה לאמת מול האתר הרשמי של כל אתר לפני היציאה.
• הטמפרטורה בכל החללים התת-קרקעיים נמוכה וקבועה לאורך השנה; שכבה נוספת ונעליים סגורות עם אחיזה טובה נדרשות גם בקיץ.
• הירידה לטרסנטה בפורגטוריו אד ארקו מוגבלת מאוד בשעות; רבים מגיעים בשעה שגויה ורואים רק את הכנסייה העליונה.
• הכנסייה אסרה על פולחן ה"נשמות הנשכחות" בשנות השישים של המאה העשרים, אך פרחים ופתקים עדיין מופיעים במקום - זו פרקטיקה חיה של אנשים, לא תפאורה.
• טקס התנזלות דם סן ג׳נארו מתקיים שלוש פעמים בשנה בלבד, והכנסייה מתייחסת אליו כאדיקות עממית ולא כנס רשמי.

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לדחוס את כל התחנות ליום אחד. המסלול לא כבד פיזית אבל הוא כבד רגשית, ושני בקרים נפרדים עובדים הרבה יותר טוב.
• להגיע לפונטנלה אחרי הצהריים. המקום נוטה להיסגר מוקדם, והשעות הטובות באמת הן סמוך לפתיחה ביום חול.
• להניח שקטקומבות סן ג׳נארו וסן גאודיוזו נכנסות ברצף באותה שעה. הן מנוהלות בנפרד, בכניסות שונות ובמחזורי סיור שלא בהכרח מתואמים.
• לצלם סלפי או פוזות מול הגולגולות. זו התנהגות שנתפסת כפוגענית מאוד במקום, ובחלק מהאתרים היא גם תגרור הערה מהמדריך.
• לקנות קורניצ׳לו פלסטיק מהדוכן הראשון בוויה סן גרגוריו ארמנו. הכלל המסורתי אומר שהקמע צריך להיות עשוי ביד ולהתקבל במתנה, לא להיקנות לעצמך.
• להצטלם ברחוב עם טלפון ביד בסמטאות סניטה בשעות ערב. השכונה בטוחה בהרבה מהתדמית שלה, אבל אמצעי הזהירות של עיר גדולה עדיין תקפים.

שאלות נפוצות

מה זה פולחן ה"נשמות הנשכחות" בפונטנלה?

פרקטיקה עממית נאפוליטנית שבה תושב מקומי אימץ גולגולת אנונימית בבית הקברות פונטנלה, ניקה אותה, התפלל למען הנשמה שלה כדי לקצר את שהותה בפורגטוריום, ובתמורה ביקש ממנה חסות, עצה או התערבות בעניין קונקרטי. גולגולת שנחשבה כמי שנענתה קיבלה תיבת עץ או זכוכית. הכנסייה בנאפולי אסרה על הפולחן בשנות השישים של המאה העשרים והגדירה אותו כפטישיסטי, אך שרידים שלו נראים במקום עד היום.

האם הכניסה לבית הקברות פונטנלה כרוכה בתשלום?

במשך שנים ארוכות הכניסה הייתה חופשית, אך המקום מנוהל ברמה מקומית והתעריפים ושעות הפתיחה השתנו יותר מפעם אחת. זהו בדיוק סוג הפרט שכדאי לאמת מול האתר הרשמי או מול מוקד המידע לתיירים באותו שבוע. סיורים מודרכים מוצעים בנפרד ולרוב הם כן בתשלום.

מי זה המונאצ׳לו ולמה הוא כל כך מזוהה עם נאפולי?

המונאצ׳לו, "הנזיר הקטן", הוא רוח בדמות ילד או גמד בגלימת נזיר עם ברדס. ברדס אדום מסמן דמות מיטיבה שמשאירה כסף ומביאה מזל, וברדס כהה מסמן דמות מציקה שמסתירה חפצים. ההסבר ההיסטורי המקובל קושר אותו לפוצארי, פועלי הבארות שתחזקו את אמות המים התת-קרקעיות ועלו לבתים דרך פירי הבארות, לבושים בגלימה עם ברדס.

מי היא לוצ׳יה בכנסיית פורגטוריו אד ארקו?

גולגולת קטנה שמונחת בתיבה במפלס התת-קרקעי של הכנסייה, עטורה הינומת כלה ובלוויית תכשיטים קטנים. המסורת העממית מייחסת אותה לצעירה בת אצולה שמתה סמוך למועד חתונתה. אליה פונים בעיקר בבקשות שקשורות לזוגיות ולמעברי חיים, ומשאירים בסמוך פתקים ופרחים. הגישה למפלס התחתון מוגבלת בשעות ולעיתים דורשת תיאום מראש.

מתי מתרחש נס דם סן ג׳נארו ומה קורה אם הוא מאחר?

הטקס נערך שלוש פעמים בשנה בקתדרלה של נאפולי: בשבת שלפני ראשון הראשון של מאי, בתשעה-עשר בספטמבר, ובשישה-עשר בדצמבר. איחור בהתנזלות או היעדרה נחשבים בעיני העיר לסימן רע, ובזיכרון הקולקטיבי הם נקשרו לאירועים קשים שפקדו את האזור. הכנסייה הקתולית מעולם לא הכריזה על התופעה כנס רשמי ומתייחסת אליה כביטוי של אדיקות עממית.

האם המסלול הזה בטוח ומתאים לילדים?

מבחינה ביטחונית כן, בכפוף לאמצעי הזהירות הרגילים של עיר גדולה: תיק סגור מלפנים, בלי טלפון ביד ברחוב, ומונית מאפליקציה בשעות ערב. רובע סניטה עבר שינוי משמעותי בזכות קואופרטיבים מקומיים ומבוקר יום-יום. מבחינת התאמה לילדים, פונטנלה וסן גאודיוזו כוללים חשיפה ישירה לעצמות אדם ולתיאורי מוות, ולכן הם פחות מתאימים לילדים צעירים. העיר התת-קרקעית והקטקומבות של סן ג׳נארו קלים יותר לעיכול.